החיבור שלי לעולם הרוח

אני שגית, ילדת אמצע במשפחה בת שלושה אחים, אח גדול ואחותי הצעירה ממני. גדלתי בבית מסורתי-חילוני ותמיד חשבתי שבבית שלנו יש תמהיל של עם ישראל.

הוריי עלו בשנות החמישים מעיראק (אימא) וסוריה (אבא). אבות אבותיי היו אנשים מאמינים וקיימו אורח חיים דתי ואמוני. הקשר עם בורא עולם היה עובדה קיימת בשושלת הגנטית שבאתי ממנה, בעיקר בשושלת האם.

גדלתי על ברכי חינוך חילוני עם נגיעות של מסורת בבית. מגיל חמש זוכרת את עצמי לפני השינה: "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד". הייתי מספרת לבורא עולם את מה שעבר עלי כל יום.

בגיל מאוחר יותר ניהלתי יומן סודי שלי ושל הבורא, שבו סיפרתי בגילוי לב על מה שעובר עליי. מהלכים אלו היו כטבע עבורי ותמיד ידעתי שמישהו שם למעלה מקשיב.

ברבות השנים עברתי את המסלול הרגיל של בוגר בחברה הישראלית: תיכון עיוני, צבא, אוניברסיטה. אחר כך התחלתי לעסוק בעבודה סוציאלית בעיריית ערד, ומאוחר יותר בקליניקה פרטית.

כל העיסוק ברוח היה רחוק ממני ונתפס בעיני עיסוק של אנשים מעופפים וחסרי קרקע. מעין שטויות… מעולם לא עסקתי בקריאות בקפה, קלפים, מטוטלת או דברים מעין אלו. הייתי בחורה לוגית, שכלית, בוגרת אוניברסיטה.

ואז ברבות הימים בקליניקה הפרטית קרא לי עולם הרוח … והאמינו לי שלא הבנתי…

קול ברור לחש לי באוזן בקביעות. לא הבנתי מה יש מולי, חשבתי שאני משתגעת. מאין יבוא עזרי…

לומר לחילוני או לאיש מקצוע שאני שומעת קול זה להצהיר שאני בדרך לאשפוז פסיכיאטרי או מינימום תחת השפעה מורחבת של קורס פסיכופתולוגיה.

לומר לדתי או לחרדי "שגית שומעת…" זה לשמוע טומאה, אין מצב, מכשפה, זה חייב לבוא ככה או ככה, מלא שאלות את עושה ככה וככה…

בקיצור, שגית מנסה לברוח מעצמה… אך לקדוש ברוך הוא היו תוכניות אחרות.

המנורות ברכב שלי התפרקו בכל שני וחמישי. הוצאתי 180 ₪ על מנורות בשבוע. כל מיני גופי חשמל הגיבו. בבית לוח החשמל היה קופץ כשהייתי עוברת… בקיצור, לקח זמן עד שיום אחד החלטתי, במחילה מבורא עולם, או שאני משוגעת או שהקול, אין למי לספר… לפחות אבדוק אם אני משוגעת.

החלטתי לאתגר את הקול בתוכי. וזה שוב ושוב הוכיח לי שהקול צודק. נהיה יותר בעייתי – לך תסביר לפונה שהיה רגיל לאבחון של אוניברסיטה שאתה ישר שומע. ואנשים חשים שעובר עלי משהו. בקיצור, הסתבכתי ואז שוב ניסיתי לברוח וזה הרבה יותר מאיים.

ואז המפגן היה מרהיב: כדורי אור עם פרצופים רודפים אחריי במדרגות של הבית, מספרים לי על הקרובים שלהם, ואני צועקת ריבונו של עולם! אני עובדת סוציאלית, לא מטפלת במתים… זה לא הולך ככה.

ושוב 02:00 לפנות בוקר, דמות בעיגול אור בחדר שינה. מספר לי שהוא ממשפחת בעלי… בעלי היקר, יש לך אורח… כמובן שבעלי לא רואה כלום… מריבות עד לב השמיים, חשב שאשתו משתגעת. אך לבורא יש תכנון משלו.

תשאלי את הדמות מי היא???

ואז, בינגו – הכול נכון…

בעלי על סף חרפון וגם אני, איך הוא לא רואה את מה שאני רואה?

השם תרחם, לך תסביר שאין לך אחות.

כך התחיל מסע חיי…

ויום בהיר אחד בצר לי, אחרי תחנונים אין סוף: "בחייך ריבונו של עולם לך למישהו אחר. מה עשיתי לך? תמצא מישהו דתי, כזה רב…" אני מונה את כל הבעיות שלי "אולי טעית במקרה? אני לא רוצה את זה. זה לא מתאים…" בוכה, בוכה במרפסת ואז מעין ברק של אור, כמו רטט של חרדה עצום עובר בי.

– זה אני שם הוויה, שם השם המפורש אור אין סוף. זה ייעודך, לכי אחריי אל תחששי.

– מי אתה שם הוויה? לא מכירה אותך בכלל (שיא הבושות כבר אמרתי שאני לא הכרתי את הדברים האלו).

כך, לאט אט, למעלה מעשרים שנה הדיאלוג בינו לבין הבורא שבתוכי מתפתח. עברתי כברת דרך ארוכה לאין ערוך בבניין כוחות הנפש שלי וההבנה שזו דרך. לא למדתי את הבורא, אלא, התבקשתי להכיר אותו מהלב.

עברתי דרך חתחתים, ניסיונות, הכנעות, מאבקי טומאה ורשע, שרק הסיפורים והחוויות הן מעבר לכל דמיון אפשרי. לאט לאט עברתי בדרכי התנסויות ובנייה של עולם שלם של הוויה פנימית.

חשוב לי לציין שהדברים נבראו ונתגלו מתוכי; שפת הנשמה נגלתה לי מבפנים.

לא ספר,

לא ידע כתוב,

לא בית ספר,

בית ספר של ריבונו של עולם און ליין על בסיס קבוע.

כיום אני רוצה לחלוק את הנלמד עם אנשים אחרים. ולומר להם:

אתם נורמליים,

אתם בסדר,

אל תחששו,

גלו את עצמכם.

חיו עד הסוף האמינו שהבורא בתוככם אתם והבורא אחד.

בואו לגלות את עצמכם…

מסע של שיבה פנימה – הכול כבר קיים בפנים.

באהבה, שגית

רוצים לדעת עוד על השיטה? קראו מהי טכנולוגיה רוחנית לחיים

מטופלים מספרים